פסק-דין בתיק ע"פ 900/11

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 7040/08, כבוד השופטת ד' סלע) מיום 7.9.2010, ולחילופין על גזר דינו מיום 16.1.2011.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

1.        נגד המערער ואדם נוסף (להלן: האחר) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.2006 סמוך לפני חצות, נסע דני עבאס (להלן: המתלונן) ברכב מסוג מיצובישי, יחד עם שניים נוספים, באזור הכניסה לכפר ירכא, כאשר אחריהם נסע רכב נוסף מסוג סיאט, בו ישבו האחר ושלושה נוספים. בין שני הרכבים התפתח מרדף שהסתיים כאשר רכב הסיאט חסם את דרכו של רכב המיצובישי, זאת בסמוך לחנות "זרם ירכא" (להלן: החנות), בה עבד באותה העת המערער כשומר. אז, יצאו הצדדים מהרכבים, כשהאחר אוחז בידו אלת עץ. אל המקום הגיע המערער, הרחיק את הצדדים מהחנות, ונטל מידיו של האחר את אלת העץ. בהמשך לכך, החלו בין הצדדים חילופי דברים אשר התפתחו לתגרה אלימה. תחילה, חבט האחר באגרופו בפניו של המתלונן, וכשזה קם מן הרצפה, הלם בו המערער באלת העץ בפניו. כתוצאה מכך, נפל המערער שנית לקרקע. בהמשך, נטען כי הוסיפו האחר, המערער ואחרים נוספים להכות את המתלונן בכל חלקי גופו. מעשים אלו גרמו למתלונן לשברים רבים ולריסוק בעצמות פניו - סביב עינו ובאפו, והוא אף נזקק לניתוח באפו ובלסתו.      

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.       ביום 7.9.2010 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר בגדרה זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, והרשיעו בביצוע בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 29, ובנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2). במסגרת הכרעת הדין, עמד בית המשפט המחוזי על כך שהצדדים לא חלקו על העובדות שלפיהן, בזמן התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, המערער עבד כשומר בחנות, וכן על כך שבתחילתה של הקטטה הוא ניסה להפריד בין הצדדים, ושכתוצאה מהקטטה נפצע המתלונן. על כן, גדר בית המשפט את המחלוקת לשאלת חלקו של המערער בקטטה. היינו, האם המערער הכה את המתלונן באלה בפניו, לאחר שהוא הוכה על-ידי האחר, והאם לאחר מכן הכה המערער את המתלונן בכל חלקי גופו עם אחרים נוספים. 

בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המערער אינה מהימנה ועקבית. בית המשפט ביסס את הממצאים העובדתיים על גרסתו של ג'לאל עבאס (להלן: ג'לאל), בן דודו של המתלונן אשר נכח בזירה, מאחר שגרסתו היתה "סבירה, קוהרנטית, משכנעת, ואף אם נפלו בה אי דיוקים כאלה או אחרים, הרי שוכנעתי כי הדבר לא פגע במהימנותו, והיא משקפת את התרחשות העניינים בכללותה", עוד אמר בית המשפט על גרסתו של ג'לאל כי "ניכר היה כי הוא לא ניסה לייחס לנאשמים או לחבריו של חוסיין נטילת חלק במעשים אשר לא ביצעו". בנוסף, נקבע כי למערער היה מניע לסייע לאחר בקטטה בשל היותו דודה של אשתו.

          ממכלול הראיות הסיק וקבע בית המשפט, כי הסכסוך החל במרדף בין שתי מכוניות, שהסתיים בסמוך לחנות, שם החלו חילופי דברים בין הצדדים, אשר הובילו לקטטה אלימה. תחילה, חבט האחר בפניו של המתלונן, אשר נפל על הקרקע. כשקם המתלונן על רגליו, הלם המערער באלה בפניו, וכתוצאה מכך נפל המתלונן שנית. בית המשפט הניח לטובת המערער, כי המתלונן הצליח לקום על רגליו לאחר מכת האלה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי בשלב זה החל המערער להכות את המתלונן בבעיטות ובאגרופים עם אחרים נוספים בכל חלקי גופו. כן נקבע, כי לאחר הכאת המתלונן, החביא המערער את האלה, וחזר לשבת במקום מושבו, הסמוך לחנות. באשר לתוצאת המעשה, קבע בית המשפט, כי המערער גרם למתלונן חבלה חמורה, אך לא לאותה חבלה חמורה המיוחסת לו בכתב האישום. דהיינו, נקבע כי הפגיעות והחבלות הפיזיות הקשות שנגרמו למתלונן, הינן תוצאה של האלימות בכללותה שהופעלה נגד המתלונן במהלך האירוע. אומנם, נקבע כי מכת האלה הביאה לנפילתו של המתלונן ארצה, ולדימום בפניו, אך כאמור, לא הוכח לגביה מעל לכל ספק סביר, כי היא היתה המכה שבגינה נפל המתלונן ולא קם, מה שאפשר לסובבים להכות ולחבוט בו.

          בית המשפט קבע כי המערער הכה את המתלונן, במטרה לעזור לאחר להתגבר על המתלונן ולנטרל אותו. אולם, נקבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי התקיימה במערער כוונה מיוחדת לחבול חבלה חמורה כדרישת סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. לפיכך זיכה בית המשפט את המערער מעבירה זו. עם זאת, קבע בית המשפט כי מתקיימים במעשי המערער יסודותיה של העבירה הקלה ממנה - גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) ו-(2), בצירוף סעיף 29(ב), והרשיעו בה.

3.       ביום 16.1.2011 גזר בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' סלע) על המערער שנים עשר חודשי מאסר בפועל; שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח; קנס בסך 1,500 ש"ח. במסגרת גזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשי האלימות והתוצאות הקשות שהם הסבו למתלונן, אשר לא ניתן לייחסם רק למערער, אך "הוא אשר הסלים את רמת האלימות במקום, חרף ניסיונו הקודם להפריד בין הניצים, כנראה כדי למנוע כל פגיעה מבעלה של אחייניתו, וקשה שלא להתרשם כי עיקר הפגיעה בפניו נגרמה כתוצאה ממכת האלה שהנחית הנאשם בפניו".  בנוסף, נדרש בית המשפט לסוגיית אחידות וזהות הענישה בין האחר ובין המערער, וקבע כי על אף חשיבותו של עקרון אחידות הענישה, הרי שאינו חזות הכל ועליו לסגת במקרה זה מפני עקרונות וערכים אחרים.

           מכאן הערעור שבפנינו המופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד גזר הדין.

טענות הצדדים

4.        לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות נוכח הסתירות המצויות בין גרסאות עדי התביעה השונים, ובעדויותיהם עצמן, בין היתר בסוגיות הבאות: כמה אלות היו במקום האירוע, ממי לקח המערער את האלה, והאם המתלונן הוכה על ידי המערער אף בבעיטות ואגרופים. כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה לעדי התביעה לא היה מניע לשייך אליו את מעשה הפציעה. לשיטתו, היותו חריג ובולט בגילו המבוגר בין יתר המעורבים הצעירים, אפשר למתלונן לזהותו מבין כלל המעורבים, ולשייך אליו את ביצוע המעשים, אשר לטענתו לא ביצע. עוד טוען המערער, כי למתלונן וחבריו היתה הזדמנות של ממש לתאם את גרסאותיהם, ולפיכך היה על בית המשפט להפחית ממשקלן. עוד לעניין העדויות, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי, כאשר מחד גיסא, דחה את גרסת המתלונן וחבריו (למעט ג'לאל), ומאידך גיסא, מצא בהן חיזוקים שונים לגרסתו של ג'לאל, וכל זאת ללא נימוק בדבר היסוד להבחנה בין חלקי העדות השונים.

           לחלופין, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג בחומרתו, בייחוד נוכח העובדה שהוא והאחר הורשעו באותה עבירה, ואילו על האחר נגזרו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. זאת, למרות שכתב האישום מייחס למערער מעורבות וחלק בקטטה, גדול יותר מזה אשר יוחס לו. לטענתו, העובדה שהוא בחר לנהל את ההליך המשפטי עד תומו, לעומת האחר אשר הודה במסגרת עסקת טיעון, אינה יכולה לעמוד לו לחובתו לעניין העונש. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל ראוי לשיהוי ולעיכוב בניהול ההליכים כנגדו, לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לגילו המבוגר ולעברו הפלילי הנקי.

5.        מנגד, סומכת המשיבה את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, ההכרעה העובדתית בפסק הדין מבוססת כולה על ממצאי מהימנות, אשר טענות המערער אינן מקימות כל הצדקה להתערב בהם. לעניין חומרת העונש, מסכימה המשיבה כי לזכותו של המערער עומד עברו הפלילי הנקי ושיהוי ההליכים בתיק, אך לטענתה בית המשפט המחוזי כבר הביא שיקולים אלו בחשבון בעת גזירת הדין. כמו כן, בדיון בפנינו קיבלה המשיבה את טענת המערער, כי ישנה בעיתיות בכך שמפסק הדין משתמע לכאורה, כי חלקו של המערער בקטטה, גדול מחלקו של האחר ולא להפך. עם זאת, לדידה, מאחר שהמערער הורשע בביצוע עבירת אלימות חמורה, לא ניתן להסתפק בעניינו בעונש מאסר בדרך של ריצוי עבודות שירות בלבד. לטענת המשיבה, הסיבה המרכזית לפער הענישה בין האחר למערער, נובעת ממצבו הנפשי הקשה של האחר. 

דיון

התערבות בממצאי עובדה ומהימנות

6.        עיקר טענותיו של המערער במסגרת ערעורו על הכרעת הדין, מופנות כנגד ממצאי העובדה והמהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי. אולם, כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה. הרציונל העומד בבסיס כלל אי ההתערבות הוא שלערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור, כמי שמתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת" בעדותם (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-18 לפסק הדין (לא פורסם, 8.6.2011) (להלן: עניין אבשלום); (ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק הדין, (לא פורסם, 13.9.2010); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פס' 14 לפסק הדין, (לא פורסם, 16.1.2006); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4)632, 643-644 (2000)).